האמנם רש"י האמין בגשמות האל?

האמנם רש"י האמין בגשמות האל?

 עקב "מחקרו" של אדיר דחוח הלוי וטענותיו לכך שרש"י האמין בהגשמה אביא כמה ראיות לכך שרש"י לא האמין בגשמות האל: (המאמר נכתב בתחילה כפולמוס נגד מאמריו)

1)בחומש דברים ה, ו, נאמר "לֹ֣א־יִהְיֶ֥͏ֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗͏ַי" וכתב כך ""על פני" - בכל מקום אשר אני שם וזהו כל העולם" והרי "נאמר כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והגוף לא יהיה בשני מקומות"(הלכות יסודי התורה פ"א ה"ח) ודבר זה מוכרח למי שאינו מרמה עצמו בדיון שהרי אפילו סכלים כמאמיני הגשמות מבינים שצריך לייחד לגוף מקום. 

2)רש"י על איוב (א,א) כתב כך "...מה עשה הקב"ה ישב עליהם בדין והעמיד עליהם עדים שנאמר וירד אלהים לראות את העיר ואת המגדל (בראשית יא) וכי צריך ירידה לפני המקום לראות והכתיב עיני ה' משוטטות בכל הארץ (זכריה ד) אלא ללמד הלכה לדורות שאין דנין אלא ע"פ עדי ראייה שנאמר או ראה או ידע (ויקרא ה)" ניתוח של הטקסט מראה שלא הקשה לרש"י ישירות מהפסוק "עיני ה' משוטטות" שהרי כדי לראות את מעשי בני האדם הוא צריך לרדת עם עיניו (וממילא עם גופו) לראות מעשי בני האדם "בכל הארץ" והפסוק בזכריה מלמד שה' מגיע לכל מקום ואי אפשר לחמוק ממנו (כל פרשנות זו היא בהנחה שרש"י האמין בגשמות), אלא הוא ע"ד שהקשו חז"ל וכי אפשר לידבק בו? והלא "אש אוכלה הוא", בזמן שברור שהקושייה אינה מהפסוק ממש אלא מכך שה' אינו גוף, דוק ותמצא.  

3) בשמות לג, כב, נאמר "והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי "וכתב כך ""ושכתי כפי" - ...ותרגומו ואגין במימרי כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה שאינו צריך לסוכך עליו בכף ממש" ובחלק יו ו-נח (מסדרת מאמריך על רש"י) בעיקשות חוזרת ונשנית אתה לומד מכך שיש לו יד ממש אבל אינו צריך להשתמש בה, אבל פירושו ברור,  שאינו צריך לסוכך עליו ביד ממש אלא בדיבור כמו שכתב למעלה "ואגין במימרי" ואף אתה למד מן העניין שכתב "דרך כבוד של מעלה" ומה הקשר איך הגן על מה אם ביד או באבר אחר "דרך כבוד" אלא הוא מפני שאינו גוף הגן עליו במימרי, כלומר בפקודתו, קצרו של דבר, הראיה עומדת במקומה.

4)רש"י כותב על הפסוק בישעיה (מג, יב): "אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי וְהִשְׁמַעְתִּי וְאֵין בָּכֶם זָר וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְיָ וַאֲנִי אֵל", ואלו דבריו: "אנכי הגדתי" - הגליות לאברהם "והושעתי" - לקיים דברי בעת רץ "והשמעתי" - לכם הראשונו' "ואין בכם זר" - באותן הימים שעשיתי כל אלה לא נראה בכולכם ביני העכו"ם אל זר להראות גדולתו ואלהותו בפני "ואתם עדי" - שפתחתי לכם שבעה רקיעים ולא ראיתם כל תמונה. כל זה לקוח ממדרש תנחומא, פירושו ברור אם נעיין בפסוקים בדברים משמע בבירור שהראיה מכך שהם לא ראו כל תמונה ממש, כלומר שום תמונה, נגד זה הוא טוען במאמר "ראיתי דרדעי חכם בעיניו תקווה לכסיל ממנו" שהוא רק ראיה לשלילת השניות מכך שלפני כתוב "ואין בכם זר" ועל זה רש"י אומר ולא ראיתם כל תמונה (אלהים אחרים, לפי פרשנותו)  והנה אם נעיין ד"ה "ואין בכם זר" הוא עומד בפני עצמו! ש"באותן הימים שעשיתי כל אלה לא נראה בכולכם ביני העכו"ם אל זר להראות גדולתו ואלהותו בפני" וד"ה "אתם עדי" הוא גם דבר העומד בפני עצמו! והוא שאין לו תמונה כמו שבמעמד הר סיני לא ראיתם כל תמונה! (הפסוק מפורש בדרך דרש, כדרכו השל רש"י להוסיף דרשנות שקרובה בדרך רחוקה לפשט) ובחוסר עיון סילף את דבריו אע"פ שהדברים ברורים למי שרודף אמת ואינו מטעה את עצמו!

5) בבראשית א, כו, נאמר כך "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ" וכתב כך ""נַעֲשֶׂה אָדָם" - ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהן וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב) רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ וכי יש ימין ושמאל לפניו אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה וכן (דניאל ד) בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא אף כאן בפמליא שלו נטל רשות א"ל יש בעליונים כדמותי אם אין כדמותי בתחתונים הרי יש קנאה במעשה בראשית" בחלק ד ממאמריך על רש"י דוגמה יד ו-יו הֶלְאֵיתָ את הקורא בהתייחסות לכל שאר פירושו על הפסוק (שהוא ציטוט מילה במילה ממדרשי חז"ל שהרמב"ם ביאר אותם במו"נ ב, ו-ז,) והתעלמת מהטיעון, ודבריו המגשימיםבשאר הפירוש "נכתבו לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע"(ראה 6 ו-7,)

6) בשמות לא, יז, נאמר "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" וכתב כך ""וינפש" - כתרגומו ונח וכל לשון נופש הוא ל' נפש שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה ומי שכתוב בו (ישעיהו מ) לא ייעף ולא ייגע וכל פעלו במאמר [בפקודה] הכתיב מנוחה לעצמו לשבר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע" 

7) בשמות טו, ח, רש"י כותב על הפסוק "וברוח אפיך" - היוצא משני נחירים של אף דבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת [לחיזוק, ודאי שאינו שלילת השלילה] מלך בשר ודם כדי להשמיע אוזן הבריות כפי הוה שיוכלו להבין דבר כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו וכן (תהלים יח) עלה עשן באפו וכן (איוב ד) ומרוח אפו יכלו וזהו שאמר (ישעיהו מח) למען שמי אאריך אפי כשזעפו נחה נשימתו ארוכה וכשהוא כועס נשימתו קצרה (שם) ותהלתי אחטם לך ולמען תהלתי אשים חטם באפי לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו לך בשבילך אחטם כמו נאקה בחטם במסכת (שבת דף נא) כך נראה בעיני וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן חרה אף כמו (איוב ל) ועצמי חרה מני חורב ל' שריפה ומוקד שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף וחרון מגזרת חרה כמו רצון מגזרת רצה וכן חמה לשון חמימות על כן הוא אומר (אסתר א) וחמתו בערה בו ובנוח החמה אומר נתקררה דעתו" כאן במאמר "ראיתי דרדעי חכם בעינו" אתה מוחק את מה שרש"י כתב ומאריך בדברי לעג על נחירי האף כדי להטעות את הקורא כאילו המילים "לשבר את האוזן" הם הוספה מאוחרת, אבל דברי רש"י ברורים שהוא בא לפרש איך "ויחר אפו" קשור לכעס, שהוא לקוח מלשון בני אדם כשהם כועסים יוצא רוח מנחיריהם, ורש"י מוסיף שהוא רק לשבר לשבר את האוזן שהרי אין לו גוף. ומהטעם ההבל שאתה מביא אתה מוחק באופן לא מקצועי ללא ראיה או נוסחה אחרת את מילים אלו (ראה הלכות מלווה ולוה טו, ב, "וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן. והגיע לידי במצרים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבין קודם לזמן הזה בקרוב חמש מאות שנה ושתי נוסחאות מצאתי מן הגוילים בהלכה זו ובשתיהם כתוב..." ע"ש).

ומכל ראיות אלו יוצא אע"פ שהם מועטות שרש"י ז"ל אינו מאמין בגשמות ונפרש את שאר דבריו שלא נכתבו אלא לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע! (עיין במורה חלק א פרק כו "כבר ידעת אימרתם הכוללות למיני הפירושים כולם התלויים בזה העניין, והוא אומרם: "דברה תורה כלשון בני אדם". עניין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם, הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם..." ע"ש) 

ואת שאר דבריו המגשימים אפשר לפרש, אתן לך דוגמה מדבר קיצוני שעל פניו נראה שהאמין בגשמות, רש"י כותב על "בצלם אלהים ברא את האדם" בצלם – דמות דיוקן יוצרו, אך רש"י סה"כ בא לפרש משמעות המילה בפשטות (ראה באקדמיה ללשון העברית: "צלם" - , דמות, צורה) הוא לא נכנס בכלל על איזה צלם מדובר, אם על השכל בדימוי ראשוני (ראה מו"נ א, א), או גוף ממש. 

ועוד, שהרמב"ם כותב בהקדמה למורה "יפרשהו וידין אותו לכף זכות, ואפילו בפירוש רחוק. כמו שחוייב עלינו בחוק המונינו, כל שכן בחוק ידועינו וחכמי תורתנו המשתדלים להועילנו באמת כפי השגתם" כנגד זה טענת "מה שהרמב"ם קובע שיש לדון לכף זכות, כוונתו אך ורק לצדיקים ואנשי האמת, אך המינים אסור באיסור חמור לדון אותם לכף זכות" וכאן חשפת סכלותך, שזהו כשל לוגי מעגלי מן הפשוטים, שהרי איך הנך יודע שרש"י הוא מין? מכתביו, ולמה אינך מפרשם בפירוש רחוק? מפני שהוא מין. ואיך הנך יודע שהוא מין? מכתביו... ואני תוהה לעצמי איך מי שאינו יודע דבר פשוט הלוגיקה מתיימר לעסוק בפילוסופיה שהיא ידיעת ה' האמיתית.

יש לי עוד הרבה מה לדון אתך, אבל לבינתיים אוסיף קצת על יושרך האישי, כשמבזבזים את זמנך הנאצות חסרות פשר (ראה לדוגמה ה"צ'יאווה המקלל מאומן"), אינך חוסם את החשבון וממשיך לכלות את זמנך בריב ללא תוכן, אבל כשמישהו טוען כלפיך טענות ענייניות אתה חוסם את חשבונו בטענה שהוא מבזבז את זמנך?! אתמהה!

לכן אסיים בדברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה: "והטעם שהצריכם לכתוב דעת איש אחד ואחר כן חוזר מן הדעת ההיא, כגון שאמרו בית שמאי אומרים כך, ובית הלל כך וכך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, כדי להודיעך אהבתם האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו אנשים הנכבדים החסידים, הנדיבים, המופלגים בחכמה, כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון הודו לו וחזרו לדעתו, כל שכן שאר האנשים בראותו האמת נוטה עם בעל דינו יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב "צדק צדק תרדוף"(דברים יד, טז), ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ה) "הוי מודה על האמת", רצו לומר אף על פי שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות [יש לתרגם ויכוחיות], כשתדע שהם אמת דברי חבירך, אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו או מפני יכולתך להטעות האמת, חזור לדבריו והריב נטוש" (ראה גם מו"נ ב, טו, על יושרת הדיון) ועל כן אני הנני אומר במפורש שאם תדחה דברי הריני חוזר לדבריך.